Ketuvot 110 24 Oct 2022 | 3 min read 24/10/2022 Yesterday's Daf: Ketuvot 109 דף יומי כתובות דף ק"י # Steinsaltz PDF Sefaria Steinsaltz Commentary My Jewish Learning Commentary Daf Yomi Digest Hadran Commentary משנה (מחלוקת אדמון - 6) # מי שתבע את חבירו בטענה שלוה ממנו ממון והוציא שטר חוב. הנתבע, לעומת זאת, הוציא כנגדו שטר מכירה שמכר לו התובע את השדה לאחר זמן הפרעון של ההלוואה. אדמון אומר, יכול הנתבע לומר לתובע ששטרו מזוייף או פרוע כי אילו הייתי חייב לך כסף, היה עליך לקחת את דמי השדה תמורת החוב ולא למכור לי את השדה. אבל לפי חכמים זאת לא טענה, מאחר וטוב לתובע שיהיה לנתבע קרקע שהוא יוכל בבוא היום לרדת לנכסיו. גמרא # טעמם של חכמים # הגמרא מבארת שהמחלוקת של אדמון וחכמים הינה רק במקום שקודם כותבים שטר מכירה לקרקע ולאחר חיתום השטר הקונה מוציא את המעות ומעבירם ליד המוכר. כי אילולא כן, היה המוכר לקוח את המעות בתמורה לפרעון ההלוואה ולא מעביר את הבעלות של הקרקע. משנה (מחלוקת אדמון - 7 ואחרונה) # אם שנים הוציאו בבית דין שטר הלוואה שהשני הלווה לו. כששטר ההלואה של ראובן היה מוקדם משטרו של שמעון, אז לפי אדמון המאוחר (שמעון) יכול לטעון כלפי ראובן, אילו הייתי באמת חייב לך איך אתה לווה ממני. אבל לפי חכמים, יש כאן שתי שטרות מקויימים ולפיכך כל אחד מהם יגבה את חובו מחבירו. גמרא # שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה ויורדים האחד לנכסי השני # לפי ר נחמן, זה גובה משל השני והשני גובה משלו. לפי ר ששת, אין עניין בכך ולכן משאירים את הקרקעות בידי המחזיק ומסיימים את העניין (בהנחה שהשווי זהה) העמדת המחלוקת הראשונה # לפי ר נחמן בית דין שמים את סוג הקרקע בהתחשב במאגר הקרקעות שבידי הנתבע (הטובה שלו נחשבת עידית והפחות נחשבת זיבורית ואם יש משהו ביניהם, היא נחשבת בינונית) ולפיכך במדה ולאחד יש קרקע\ות משובחת משל חבירו, בעל הקרקע הזולה גובה את הבינונית שבנכסי השני והשני חוזר וגובה את הקרקע הזולה, כך שהדין של ר נחמן לא נאמר לחינם. אבל לפי ר ששת שמים את הקרקעות בסולם סובייקטיבי ולפיכך אין תועלת בגביה, כי בכל מקרה הקרקע תשוב לידי השני לאחר הגביה. אם כן, איך תסתדר המשנה שלנו לפי ר ששת # כי במשנתנו נחלקו אדמון וחכמים ולפי חכמים נאמר "זה גובה וזה גובה" והלא לפי ר ששת אין עניין בכך? מתרצת הגמרא, שני תירוצים: שמדובר במקרה שההלואה המאוחרת ניתנה ביום הפרעון של ההלוואה המוקדמת, ומחלוקת חכמים ואדמון הינה האם סביר להניח שאנשים חייבים כסף בדחיפות כה גדולה שהם מסוגלים ללוות למרות שלמחרת הם יקבלו סכום כסף כפרעון. רמי בר חמא מתרץ שמדובר ביתומים שבכך יש עניין בגביה של הקרקע כי הגביה מהם הינה מוגבלת יותר, אך תירוצו נדחה. משנה # ארץ ישראל נחלקה לשלש מחוזות: יהודה, עבר הירדן וגליל. אם אשה לא מעוניינת לעבור דירה, לא ניתן להכריח אותה אם מדובר במעבר דירה בין שני ערים במחוזות שונים וגם לא בין שני כרכים במחוזות שונים. אבל באותו המחוז, אפשר לכופה לעבור בין שני ערים ובין שני כרכים, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מותר לכופה לעבור ממקום שהמוצרים מצויים בדוחק למקום שהם בשפע אבל לא הפוך. לפי רשב"ג אסור לכופה, כי כשבאים מחוסר לשפע, זה מקלקל את הגוף. גמרא # כוונתו של רשב"ג # שנאמר "כל ימי עני רעים" על אף שיש שבתות וימים טובים שבהם גם עני נהנה משפע, אלא שהמעבר מדלות לשפע הינה קשה ולכן גם זה רע לו. משנה # בעל יכול לכוף את בני ביתו לעלות לארץ ישראל, אבל לא לרדת. כנ"ל לגבי ירושלים. אם נשא אישה בא"י וגרשה בא"י חייב לתת את כתובתה לפי גודל המעות של א"י. אם נשא בא"י וגרש בחו"ל, משלם לפי מעות א"י. אם נשא אישה בחו"ל וגרש בא"י - לפי חכמים נותן לה ממעות א"י (שהם גדולים יותר) ולפי רשב"ג ממעות חו"ל(קטנים יותר) אם נשא בחו"ל וגרש בחו"ל, לפי מעות חו"ל. גמרא # הכל מעלים # מה בא לרבות הביטוי "הכל"? עונה הגמרא, שזה בא לרבות עבדים עבריים שיכול לכופם לעלות לארץ ולא יכול הפוך. "ואין הכל מוציאים מארץ ישראל": בא לרבות שעבד כנעני שברח מרבו לא"י, מחייבים את רבו למוכרו ליהודי בן ארץ ישראל. הוא רוצה לעלות והיא לא # או להיפך, כופים את הסרבן\ית ומפסידה\משלם את סכום הכתובה. בתר שיעבודא או בתר גוביינא # ראינו שיש מחלוקת חכמים ורשב"ג, הגמרא רוצה להעמיד שחכמים שסברו שנותן לה מעות לפי הגירושין, סברו שכתובה דרבנן ולכן חכמים הקילו בחיוב הכתובה. אבל לרשב"ג הכתובה הינה דאורייתא ולכן החמירו ומשלם לפי זמן השיעבוד ולא לפי זמן הגוביינא. מלווה לחבירו בבבל # מחזיר לו ממעות בבליות. אם לא כתוב בשטר היכן ניתנה ההלוואה, זה הולך לפי מקום הדיון בעניין השטר. אם כתוב בשטר "כסף" ולא כתוב איזה כסף, מה שירצה הלווה יחזיר למלוה.