Nedarim 7

| 2 min read

01/11/2022
Yesterday's Daf: Nedarim 6

דף יומי מסכת נדרים דף ז

Steinsaltz PDF
Sefaria
Steinsaltz Commentary
My Jewish Learning Commentary
Daf Yomi Digest
Hadran Commentary

המשך ספקות ר פפא מדף ו

יש יד לצדקה

או שלא?
אופן היד: כשאמר על זוז אחד "זה יהיה צדקה". ואמר על הזוז השני "וזה" האם התכון שזה גם צדקה או שזה גם יהיה להוצאות ביתי.
צדדי הספק: האם אומרים שכיון שהוקשה צדקה לקרבנות (מוצא שפתיך תשמור ועשית -בקרבנות. בפיך - בצדקה) אז לכן נלמד גם את עניין ידות מקרבנות, או שהוקש רק לעניין בל תאחר ולא לעניין ידות

יש יד להפקר

או שלא?
אופן היד: כמו מקודם רק להפקר
צדדי הספק: אם אומרים שיש יש לצדקה, אם כן, האם הפקר הוא כצדקה או שצדקה שונה כי היא אינה ראויה לעשירים ואילו הפקר הוא גם לעשירים.

יש יד לבית הכסא

או שלא?
אופן היד: שאמר על מקום מסויים זה יהיה בית הכסא. ואמר על מקום אחר 'וזה'
צדדי הספק: האם זימון (שמזמן את המקום לבית הכסא) בכלל מועיל לבית הכסא, ואם תאמר שיש זימון, האם יש יד לזימון הזה או שלא.

מסקנת כל הספיקות - לא נפשט.

"חוכך היה ר עקיבא להחמיר"

אביי אומר, שמלשון המשנה ניתן לאמר שאם אותו אדם עבר על נדרו, לא יהיה חייב מלקות. כי הלשון הזו לא נשמעת כאילו ר עקיבא החשיב את זה כנדר גמור אלא כהחמרה בעלמא.

לשון נידוי מול לשון שמתא

ר פפא אומר שחכמים ור עקיבא לא נחלקו בשתי לשונות

  • נדינא ממך - לפי כולם מנודה
  • משמתנא מינך - לפי כולם לא חל נידוי.
    נחלקו כשאמר "מנודה אני לך". לפי ר עקיבא זה לשון נידוי ולפי רבנן לשון שמתא.
    אבל לר חסדא, הם נחלקו בלשון "משמתנא מינך".

דין בנידוי

ר אילא אמר, שאם נידהו בפניו של המנודה לא מתירים לו את הנידוי לכתחילה אלא בפניו, שמא לא יידע ואז יראה שמתייחסים אליו כרגיל ויחשוב שמזלזלים בעניין הנידוי.
אבל אם נידהו שלא בפניו, ניתן להתיר בין בפניו ובין שלא. כי לא יבוא לזלזל כי יודע שניתן להתיר שלא בפניו כפי שנידוהו שלא בפניו.

השומע הזכרת השם לבטלה מפי חבירו

שעשה זאת במזיד, חייב לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו חייב נידוי.

חומרת הזכרת השם

כל מקום שהזכרת השם לבטלה מצויה - עניות מצויה. עניות נחשבת כמיתה כפי שראינו לעניין דתן ואבירם שאמרה התורה "כי מתו כל האנשים" ודתן ואבירם לא מתו וגם לא התעוורו (שעני חשוב כמת ) שראינו שאמרו "העיני האנשים ההם תנקר" ולא היו מצורעים כי נאמר "בקרב כל ישראל" ולא היו ערירים כי נאמר "יצאו ניצבים פתח אהליהם.. וטפם". אלא שירדו מנכסיהם.

מקרה ר אבא

שמע אשה שהוציאה הזכרת השם לבטלה במזיד. נידה אותה והתיר לה את הנידוי בפניה.
הגמרא מסיקה שלשה דינים:

  1. השומע הזכרת השם לבטלה חייב לנדותו
  2. נידהו בפניו אינו מתיר אלא בפניו
  3. אין צורך להמתין בין הנידוי להתרה

תלמיד חכם שנידה

לר גידל הוא מנדה את עצמו כשלא נהג כראוי ורוצה כמידת חסידות להחמיר לעצמו, וכן הוא מיפר לעצמו את הנידוי כשתיקן מעשיו.
החידוש הוא שלמרות שאין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, הוא יכול.