19/04/2024
Yesterday's Daf: Bava Metzia 50

קונה ממכר מבעל הבית #

שקניינו ומעשה ידיו חביבים עליו, אין הונאה. כי אדם שקונה ממכר מאדם שממכרו אינו עומד למכירה, הוא מוחל מראש על הונאה שתהיה.

משנה #

גם הלוקח וגם המוכר אסורים להונות.
לת"ק, הונאה אסורה גם בהונאת סוחר. לר יהודה, אין הונאה בסוחר.
מי שהונו אותו יכול להחליט אם רוצה לבטל את המקח או לקיים אותו ולקבל את דמי ההונאה.

גמרא #

הונאת תגר #

ר יהודה אמר שאין הונאה לתגר, לפי ר נחמן (וזאת המסקנה) התגר יודע ומכיר את המחיר ואם מכר או קנה הוא בקי ויודע ולכן מניחים שמחל על ההונאה. אבל לר אשי הכוונה של ר יהודה היא שכיון שפרנסתו וחייו תלויים בזה אז גם פחות משישית חוזר המקח.

על מנת שאין לך עלי הונאה #

המוכר לחבירו או קונה מחבירו מקח והתנה איתו ע"מ שאין לו עליו הונאה לרב תנאו בטל ויש עליו הונאה ולשמואל תנאו קיים ואין לו הונאה.
לאביי רב סבר כשיטת ר מאיר שסבר במקדש אישה ע"מ שאין עליו חיוב שאר כסות ועונה היא מקודשת ותנאו בטל. ושמואל סבר כשיטת ר יהודה שאמר שזה מתנה על דבר שבממון ותנאו קיים.
לשיטת רבא רב אמר גם כר יהודה

משנה #

כל מטבע נשחק, עד כמה השחיקה תהיה כדי שלא יהיה בנתינתה דין הונאה - לר מאיר שיעור של 1/24 שבפחת גדול מזה יש הונאה.
לר יהודה 1/12 ולר שמעון 1/6.
מחזיר את המטבע במדה ויש בה פחת גדול, בכרכים - עד שיעור זמן שיראה לשולחני. בכפרים - עד ערבי שבתות שבהם אדם קונה ואם לא מקבלים ממנו, הוא אמור לדעת. אם הנותן של המטבע מזהה אותה, יקבל ממנו ממידת חסידות גם לאחר 12 חודש ואם לא קבלה, אין לו אלא תרעומת.
נותנה גם למעשר שני ולא חושש למטבע שאין בה צורה.

גמרא #

מדוע נחלקו רק לגבי מטבע #

ולא נחלקו על הונאת מקח?
רבא אומר שמי ששנה את המשנה של הונאת מקח זה ר שמעון שסבר הונאה בשישית ללא הבדל בין מטבע לבין מקח.
לאביי, יש הבדל מהותי - המקח אדם יכול לשלם מחיר גבוה יותר על אותו החפץ כיון שיש לו צורך גדול בה באותו הזמן. אבל בסלע, אין הגיון שאדם ירצה שיונו אותו גם בפחות משישית.

סלע שנפחת #

ואחרי שנפחת הוא שווה פחות משני דינרים (חצי סלע) יחתכנה לשנים כדי שלא ישתמשו בה וירמו.
אבל אם הפחת הוא שווה יותר משני דינרים לר הונא יחתוך, לר אמי יקיים.

בכרכים עד שיראה לשולחני #

מדוע רק בסלע חילקנו בין כרכים לכפרים? רבא אמר שבכפרים אין מצוי שולחני ולכן חילקנו. לאביי יש את אותו חילוק גם במקח כגון טלית, רק מה ששנינו שם (עד שיראה לחבירו) זה בכרכים.